<h1>ראבי"ה סימן צ"א</h1>
<h2>דף ל:</h2>
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו את לבם למקום. ולהכי פתחינן באשרי יושבי, משום דמהאי קרא גמרי לה. ירושלמי הבא מן הדרך אל יתפלל עד שינוח וכן המיצר אל יתפלל אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל עד דיצלי דעתיה, ודכוותה איתא בגמרא בפ' הדר, ויליף לה מדכתיב שמעי נא זאת עניה ושכורת ולא מיין תפתר בעינוי הדרך ולא מיין אלא מטירוד הדעת. תניא לא יעמוד אדם ויתפלל לא מתוך שחוק דכתיב עבדו את ה' ביראה ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דברי תורה ואל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך וכו' (מנלן דאסור משמע התם לא שנא במנא ול"ש בפומה וכו') שכן מצינו בכל הנביאים שחתמו בשבח ובנחמות. ובירושלמי פריך טובא, ומשני שיש מקום שכפלו [בסוף] הספר כדי לחתום בנחמה כגון בסוף איכה ישבה בדד וקהלת וישעיה ותרי עשר: כתיב [בתהלים] וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהיה רעדה. ודכוותה אמרינן בפ"ק דגיטין [ז' א'] זימרא [מנלן דאסור [וכו'], משמע התם לא שנא במנא ול"ש בפומא וכו'] בזמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם וכו', ובסוף סוטה [מ"ח א'] אמרינן זימרא בביתא חורבנא בסיפא. והני מילי זמר של לעג, אבל זמירות המיוסדות מחיבת כנסת ישראל וקודשא בריך הוא וענין גלות שרי, וכן פסק הגאון. ובפ' חלק גרס הקורא פסוק ועושה אותו כמין זמר וכו' מביא רעה לעולם אלא [י]עסקו בהלכות ובהגדות: ונוהגים לשבר זכוכית בבית החתונה, כדרב אשי דתבר כסא דזוגיתא חיוורתא. ונהגו כולם בשוה כדי שלא לבייש מי שאין לו. אמר ר"י אסור לו לאדם שימלא את פיו שחוק בעולם הזה: וצריך לנאות את עצמו בשעת תפלה, דרב יהודה מציין [נפשיה] ומצלי, ובפרק קמא דשבת אמרינן רב הוי שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמיה מריה רבא הוי שדי פוזמקי ומצלי שנ' הכון לקראת אלהיך ישראל.
